קשיחות (בניגוד לחוזק) של כל אופניים חשובה ליעילות הדיווש, במיוחד כשעולים בעלייה או מנסים להתקדם. ניתן להגדיר זאת על ידי הכמות הסופית של העיוות או הגמישות של הרכב כולו הנגרמים מהכוחות המופעלים על הדוושות בזמן שהצמיג "מקובע" באופן ממשי ומידי לכביש. העיוות הסופי או הגמישות של כל האופניים כולל: צמיגים, חתך הרוחב והלחץ שלהם, חישוקים, מזלגות, ארכובה, מערכת כידון ומוט מושב וכו', אבל הכי חשוב את המסגרת עצמה! האנרגיה שגרמה לעיוותים הללו אבדה למעשה באופן בלתי הפיך מהמטרה הבסיסית של ההנעה. מסגרות מתקפלות מונוטיוב מתגמשות יותר תחת עומס מאשר מסגרות משולשים קדמיים מסורתיים - אין הפתעה!
כיצד להגדיר ולמדוד את הקשיחות של מסגרת זו בעיה לא פשוטה. אנשים רבים ניסו. ראשית, עלינו להגדיר כמותית "סטיית מסגרת", אשר למעשה מופצת בין צינורות רבים ואוגרת אנרגיה. למרבה המזל, רוב הצינורות הללו מתחברים ישירות או בעקיפין לצינורות BB. מכיוון שצינור ה-BB המוצק הוא המקום בו מופעל הכוח, אנו יכולים לראות בנוחות את העקירה שלו. במודל שלנו, אנו מציעים למדוד את התזוזה הניתנת לצפייה של ה-BB כהגדרה של הכמות הכוללת של אנרגיית דפורמציה - שתיבדק בניסוי.
כמו לכל ישות בפיזיקה, ל-BB יש 6 דרגות חופש עצמאיות, בדרך כלל אורתוגונליות X, Y, Z (לינארית) ו-A, B, C (זוויתית), כפי שמוצג באיור 3. ברור, מכיוון שאין רכיב המופעל בכוח בבדיקה, התזוזה בכיוון Z זניחה; C הוא אפס בגלל המיסב של ה-BB. אז, ישנם 4 ממדי דפורמציה ברורים והם מתועדים מהכוח המופעל על הדוושה. צמד העיוותים הראשון הם תזוזות X ו-Y זמניות סביב מרכז הכובד של צינור BB; הזוג השני הוא הסיבוב של צינור BB, המיוצג על ידי הזוויות A ו-B של ציר Z קדמי-אחורי וציר Y אנכי. ארבעת ממדי העיוות הללו הם "לינארים" (פרופורציונליים לכוח המופעל, חוזרים למצב המקורי לאחר הסרת הכוח המופעל ללא עיוות קבוע) בהגדרה בפיזיקה הקלאסית. דרגות חופש ועיוותים אלו הן לרוב עצמאיות ויש להתייחס אליהן בנפרד, ולפי הפיזיקה הקלאסית, האנרגיה המאוחסנת שלהן מתווספת. למטרות מחקר זה, ייתכן שהיו מונחים צולבים קטנים, אך התעלמו מהם.
קבוצת טיאנג'ין פנדהימשיך לשפר את המחקר על אופניים ולייצר עוד אופני הרים העונים על צורכי רוכבי האופניים.
